<h1>עץ חיים לרבינו יעקב ב"ר יהודה חזן מלונדרץ הלכ' שבועות פ"ה</h1>
<h2>דף ז:</h2>
השומע אזכרת שם (כלפי) [מפי] חבירו לשוא או שנשבע לפניו לשקר או שבירך ברכה שאינה צריכה, שעובר משום לא תשא, חייב לנדותו, ואם לא נדהו הוא עצמו יהא בנדוי. ומתיר אותו מיד, שלא יכשיל אחרים, שאינו יודע שנידהו, ואם יודיע, נמצא כל העולם בנדוי שהרי עושין כך תמיד. ונראה למיימוני [פי"ב מהלכ' שבועות ה"י], שאם הנשבע והמזכיר והמברך שוגג ולא ידע שאסור זה הדבר אז אסור לנדותו, שלא ענש הכתוב שוגג אך מתרהו שלא יעשה עוד. ואפילו הזכרת שם המיוחד לבטלה בלא שבועה [אסור]. ואם טעה והוציא שם שמים ימהר מיד וישבחנו ויאמר, ברוך שם כבוד מלכותו לעולם ועד או גדול הוא ומהולל מאד, שלא יוציאו לבטלה. וכעניין זה בירושלמי דכיצד מברכין [ברכות פ"ו ה"א], ההוא דנסב פוגלא דמברך עלוהי ולא אתי בידיה צריך לברוכי תניינות עליה, וצריך לומר ברוך שם כבוד מלכותו לעולם ועד.
<h2>דף יד:</h2>
הנשבע בשמים ובארץ, בנביא או בכתב, אע"פ שאין כוונתו אלא למי שברא שמים וארץ ולמי ששלח הנביא ושצוה בכתב, אין זו שבועה. אבל מלמדין העם שלא ינהגו קלות ומראין להם שזו שבועה ופותחין ומתירין ופוטרין אותם. וזה בשאר כתבי הקדש, אבל אם נשבע בתורה במה שכתוב בה דעתו על הזכרות, נשבע בה סתם דעתו על הגויל ואין כאן שבועה. ואם תלמיד חכם הוא אין צריך שאלה, ואם עם הארץ הוא צריך שאלה, שלא ינהגו קלות ראש בשבועות. נטלה בידו ונשבע בה הוי כנשבע במה שכתוב בה.
